רשלנות רפואית וקבלת פיצויים

דיני נזיקין קובעים כי פיצויים מוטלים על מזיק ומשולמים לניזוק עקב נזקים שנגרמו לו. פיצויים הם סעד תרופתי, ועל פי דיני נזיקין אמור הפיצוי הנפסק על ידי בית המשפט להסיר במידת האפשר את הנזק שנגרם לניזוק.

התשלום הכספי מאפשר זאת במידה רבה במקרים מגוונים של רשלנות ודיני נזיקין, אולם קיימת תהייה ברורה לגבי האפקטיביות ביחס אל רשלנות רפואית.

יחד עם זאת, הרשלנות הרפואית אינה מקבלת הגדרה עצמאית בחוק הישראלי. היא מבוססת רק על ההגדרה הכללית של עוולת הרשלנות המופיעה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, ולכן תביעות אזרחיות בגינה משויכות באופן אוטומטי אל דיני הנזיקין.

אחת מזכויות רשלנות רפואית היא קבלת פיצויים. הזכות לקבל פיצויים מהנתבע לאחר מקרים של רשלנות רפואית נוצרת כאשר ניתן להוכיח כי התנהגותו של הנתבע מהווה רשלנות.

דיני הנזיקין ובתוכם עוולת הרשלנות מאפשרים פיצוי גם כאשר למזיק לא הייתה כוונה לפגוע, מתוך הנחה כי במקרים של רשלנות רפואית לדוגמא פועלים הרופאים למען האינטרס של המטופל ואינם מעוניינים להזיק לו.

חישוב גובה הפיצויים

המטרה התרופתית של תשלום פיצויים היא טיפול באדם כלפיו בוצע מעשה העוולה. באמצעות הפיצויים מנסים בתי המשפט להגשים את תכליתו של החוק בדבר השבת הניזוק למקום בו היה אלמלא מעשה הנזיקין.

הפיצוי במקרים של רשלנות רפואית ותביעות נזיקין אחרות מחושב על בסיס הנזק שנגרם ועל ידי בחינת תוצאות מעשה המזיק. ברוב המקרים, המוקד הוא בתוצאה של מעשה העוולה קרי הנזק שנגרם בפועל. המשמעות היא שבית המשפט צריך להעריך את שווי הנזק והוא בלבד על מנת לקבוע את גובה הפיצוי לניזוק.

ההערכה של בית המשפט נשענת על נתונים שמציג הניזוק, על חוות דעת של אנשי מקצוע, על טענות התביעה וההגנה ועוד. בית המשפט גם מכיר בנזקים שאינם באים לידי ביטוי בממון, ברכוש או בגוף.

במקרים אלו נדרש בית המשפט לפתח שיטות אחרות להערכת שווי כספי וחישוב תשלומי פיצויים. על בית המשפט לזכור כי בתכלית דיני הנזיקין עומדת תפיסה ברורה: אין אדם חב בפיצויים אלא בגין הנזק שנגרם. החוק אינו מתיר לבית המשפט להרחיב או לצמצם את התפיסה הזו, אם באמצעות הטלת פיצויים גבוהים או נמוכים ואם באמצעים אחרים העומדים לרשותו.

האם יש קשר בין גובה הפיצויים לבין סוג הרשלנות?

האחריות בנזיקין מותנית בקיומם של נזק שהוסב לניזוק וקשר סיבתי מוכח בין מעשה העוולה לבין אותו הנזק.

מי שמעוניין לתבוע בגין רשלנות רפואית ולדרוש פיצויים מרופא, צוות רפואי או מוסד מטפל יכול לבסס את תביעתו על שלושה סוגים שונים של רשלנות.

הסוג הראשון הוא התרשלות בטיפול הרפואי עצמו, הסוג השני הוא התרשלות בשל היעדר הסכמה מדעת והסוג השלישי הוא פגיעה באוטונומיה. בכל מקרה, אין משמעות לסוג ההתרשלות בקביעת גובה הפיצויים ובית המשפט תמיד בוחן אותם ביחס לנזק שנגרם לתובע.

לעיתים פוסק בית המשפט על פיצוי סמלי בתביעת רשלנות רפואית. פיצוי כזה בסכום מזערי נועד להביע את דעתו של בית המשפט, על פיה גם אם התובע צודק בתביעתו הרי שהנזק פעוט למדי.

במילים אחרות, בית המשפט בוחר במקרים של פיצוי סמלי לוותר על החמרה עם הנתבע אך הוא אינו עושה זאת על חשבון עקרונות צדק ומוסר.

מעבר לכך, יש חוקים אחדים המקנים לנפגע כתוצאה מהפרתם זכות לפיצוי ללא חובת נזק. מן הראוי לציין את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, חוק זכויות היוצרים, חוק איסור לשון הרע, חוק החוזים והחוק למניעת הטרדה מינית.